ואם קרה אז מה קרה? - האם או מתי הפרת חובת אמון היא הפרת אמונים?

לצד העבירה המפורסמת של מרמה והפרת אמונים מצויה בחוק העונשין גירסתה התאגידית - מרמה והפרת אמונים בתאגיד - ובשכנות להן, במשפט האזרחי, נמצא את חובת האמון ואת הפרתה. אך מה הקשר ביניהן? בעניין טטרו נ' מדינת ישראל זיכה בית המשפט העליון את המערער מהרשעתו בעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, משנקבע כי לא היה דופי פלילי בכך שבהיותו חבר ועד העובדים בבנק דיסקונט דרש מספק שירותים לעובדי הבנק לשלם חוב פרטי שלו. פסק הדין מכיל שורה של קביעות לגבי העבירה הפלילית של הפרת אמונים, הפרה של חובת האמון האזרחית והיחס בין השתיים. כמה מהקביעות האלה מעוררות קושי, ובהן נעסוק ברשימה זו.

---

לפני שנעשה עובד של הבנק עבד טטרו כסוכן ביטוח, וכך צבר חוב לחברת הביטוח מנורה בסך של 310,000 ש"ח, שבגינו נפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל. בבנק הוא עבד בתפקיד לא בכיר וגם שימש כחבר ועד העובדים הארצי, שם היה אחראי על רכישת שירותי ביטוח לעובדים. במסגרת זו הוא התנה המשך התקשרות עם ספק שירותי ביטוח בכך שהלה יסלק את חובו, שהועמד על כ-200,000 ש"ח. בערכאה קמא זיכתה אותו השופטת אגמון-גונן מעבירת שוחד, בין היתר, לנוכח מחדלים בחקירה, והרשיעה אותו במרמה והפרת אמונים בתאגיד.

בית המשפט העליון זיכה אותו ברוב דעות מפי השופט מינץ, שאליו הצטרף השופט הנדל עם הסתייגויות, כנגד דעתו החולקת של השופט קרא. למעט נקודה עקרונית שאינה מענייננו (ביחס למושא של היסוד הנפשי בעבירה), המחלוקות בין שלושת השופטים נסבו יותר על יישום יסודות העבירה בנסיבות מאשר על תוכנם, ורובם סברו שטטרו לא עבר את הסף המחייב ענישה פלילית.

(צילום מתוך תכנית הטלויזיה "ארץ נהדרת", שידורי קשת בע"מ)

מה הקשר בין הפרת אמונים להפרת חובת אמון?

לנוחות הקריאה, נכנה מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין "העבירה הציבורית"; את מרמה והפרת אמונים בתאגיד לפי סעיף 425 לחוק העונשין - "העבירה התאגידית"; והפרה של חובת אמון במשפט הפרטי - "ההפרה האזרחית". כפי שנראה, הפסיקה לא הבהירה אם העבירה התאגידית היא גירסה תאגידית של העבירה הציבורית, או גירסה פלילית של ההפרה האזרחית, או יצור כלאיים שונה.

הסוגייה המרכזית נוגעת לקשר בין ההפרה האזרחית לעבירות הפליליות. בפרט, האם כדי לבסס אחריות פלילית יש להוכיח הפרה אזרחית? ביחס לעבירה הציבורית התשובה ברורה, והיא שלילית. עבירה זו אינה גירסה פלילית של ההפרה. העבירה הציבורית נוצרה במשפט המקובל במאה ה-18 והגיעה למשפט הישראלי כמעט ללא שינוי (ראו כאן). חרף איזכור המונח trust והעובדה שעובדי ציבור נחשבים כיום כאמונאים, מבחינה הסטורית ותוכנית היא נפרדת לגמרי מחובת האמון האזרחית. זו "עבירת סל" מובהקת שנועדה למנוע התנהגות פסולה של משרתי ציבור, על כל החסרונות והיתרונות של תבנית אחריות כזו.

המצב פחות נהיר ביחס לעבירה התאגידית. לפי צורתה, היא נחזית כגירסה תאגידית של העבירה הציבורית - ולכן אפשר לטעון להעדר זיקה להפרה האזרחית - אך ההסטוריה החקיקתית שלה נפתלת, וחלו במהלכה שינויים מהותיים, המקשים לחלץ ממנה הדרכה. השופט מינץ מביא ממנה דברים, התומכים בפרשנות שלפיה היא נועדה לחול רק על אמונאים בתאגיד הפוגעים בו ביודעין. זו פרשנות סבירה ואולי רצויה, אולם הדבר טעון הבהרה בפסיקה. כשלעצמה, ההפרה האזרחית אינה מבססת את העבירה התאגידית, שכן ההפרה משתכללת גם שלא ביודעין ובלי פגיעה.

הפרת אמונים - פוגעת או נוגעת?

יסוד הפגיעה בציבור מכביד אולי יותר מכל על יישום העבירה הציבורית, ועל כך נכתב רבות בפסיקה ובספרות. למרבה האירוניה, אין בסיס ליסוד הזה ומקורו בתקלה. העבירה הציבורית דורשת רק נגיעה לציבור (concerning the public) ולא פגיעה בו (ראו כאן ומאמר מאת מרדכי קרמניצר). דרישת הפגיעה נכללה בעבירה התאגידית, כנראה בכוונה, ומשם התגלגלה לאחור, כנראה בטעות, לעבירה הציבורית.

הפרשנות שניתנה לעבירה הציבורית כעבירה התנהגותית מוצדקת לנוכח מקורותיה, אולם כפי שציין השופט מינץ, היא אינה תואמת את צורתה. גם הפרשנות בעניין שבס ליסוד הפגיעה, כחשש לפגיעה באמון הציבור, אינה תורמת להבהרת הדין. בהיותו ערטילאי לגמרי הוא מרוקן את הפגיעה מתוכן ממשי ומשמר את האופי ההתנהגותי של העבירה. מנגד, הוא קורא לבית המשפט לקבוע מימצאים היפותטיים ביחס לפגיעה באמון הציבור - מהלך שקשייו עימו.

פרשנות העבירה התאגידית נתקלת אפוא בקושי: ההפרה האזרחית אינה דורשת נזק, כידוע. גם שאיפה ללכידות עם העבירה הציבורית תדחף להתעלמות מיסוד הפגיעה ולהסתפקות ברטוריקה בלבד. מנגד, לפחות בעניין טטרו השופטים נשענים על חומרת הפגיעה כדי לבדל פעולה בניגוד עניינים פלילית מהתנהגות זהה שאינה כזו.

האם הפרת חובת אמון מחייבת פעולה בניגוד עניינים?

חלק ניכר מהדיון בעניין טטרו מוקדש לבחינה אם טטרו פעל בניגוד עניינים. זאת, תוך השוואה לסעיף 254 לחוק החברות ואפילו הפלגה למחוזות רחוקים של תכלית החברה בניסיון לתהות על עניינה וטובתה. עם כל הכבוד, דיון זה אינו דרוש לעניין. גם לשיטה הגורסת כי העבירה התאגידית מהווה הפללה של ההפרה האזרחית הנעשית ביודעין, אין הכרח שהאמונאי יפר את איסור הניגוד דווקא (no conflict rule). הפרת חובת אמון תהיה גם בהפקת טובת הנאה בקשר למשרה - לפי כלל איסור הרווח (no profit rule) - הנראית רלוונטית בעניין טטרו.

ההתעסקות הרבה בניגוד עניינים משקפת גישה שעמדתי עליה בעבר - לראות בו מופע הכרחי של הפרת חובת אמון, שלא לצורך (ראו כאן). כאן הדבר בא לידי ביטוי בהקשר הפלילי, אף זאת שלא לצורך, לעניות דעתי. מנהל או פקיד ציבור העושה לביתו (או לבני ביתו) בקשר למשרה, מפר חובת אמון אף אם פעל לטובת הנהנה. אם עשה זאת ביודעין, נראה הולם להרשיעו בעבירה.

הפרת חובת אמון על ידי עובד רגיל - בתאגיד או לתאגיד?

העבירה התאגידית חלה בעיקר על מנהל ובעל תפקיד בכינויים שונים. אלה אמונאים מובהקים החבים חובת אמון מעצם משרתם. בנוסף להם, העבירה התאגידית מציינת גם עובד, וכאן מתעורר קושי. חרף הרטוריקה הרווחת בפסיקת בתי הדין לעבודה, המייחסת חובת אמון לעובד וגם למעביד, העמדה המשפטית העדיפה אינה רואה בעובד אמונאי של המעביד. עובד יכול להיות אמונאי אם בתפקידו המסויים עליו לפעול בשמו ולמענו של המעביד, כגון יועץ משפטי פנימי (ראו בית אריזה לפרחים "אביב" בע"מ נ' פנדלר וכן כאן). אפשר לפרש את העבירה התאגידית כאילו היא חלה רק על עובד אמונאי, אך למיטב ידיעתי, הדבר טרם נפסק בבירור.

בפסק דין טטרו יש דיון מפורט בעוצמת ניגוד העניינים הנדרשת לביסוס העבירה התאגידית. דא עקא, ניגוד עניינים הוא יסוד פוסל רק לגבי אמונאי. עובד לא-בכיר כטטרו אינו כזה כשלעצמו, כך שבחינת היותו בניגוד עניינים מוקשה אז, עם כל הכבוד. למעשה, באשר לטטרו הדברים סבוכים במיוחד, מכיוון שהוא היה נציג נבחר של העובדים. ככזה, הוא היה אמונאי שלהם ואת חובת האמון כלפיהם הוא הפר. אילו שולם אותו חוב, הייתה לוועד ולא לבנק עילה נגדו לסעד של שלילה. תפקידו המסויים אף היה עשוי לדרוש ממנו לנקוט עמדה לעומתית כלפי הבנק, כך שחובת אמון לבנק אולי אינה אפשרית. במילים אחרות, באותו עניין הייתה הפרת חובת אמון בתאגיד בלי חובת אמון לתאגיד. אף זו פרשנות אפשרית, דחוקה, לעבירה התאגידית.

הבדלי העמדות בין השופטים בעניין טטרו לצד נקודות הקושי המתוארות לעיל בקצרה מציעים שיש מקום לדיון נוסף, שבו יוכל בית המשפט העליון להבהיר את המצב המשפטי תוך הקפדה על מושכלות היסוד של שתי העבירות ושל ההפרה האזרחית. אף על פי כן, פרקליטות המדינה נמנעה מלבקש דיון נוסף, וטעמיה עימה. לנוכח הניתוח שלעיל דומה, שלא היה למדינה עניין בכך, שכן ניתוח מדוייק יותר לא היה מביא כנראה לשינוי בתוצאה.

תודה לעמיתה ששלחה לי את פסק הדין.

רשימה זו מבוססת על רשימה בנקודה בסוף משפט, הבלוג שלי על דיני אמונאות וממשל תאגידי. ראו זאת כהזמנה לבבית לבקר בו.